הדהרמה של השבת I ד"ר סטיבן פולדר - שבת UNPLUGGED

או- מה יכולה שבת לתרום לעולם הבודהיזם המערבי - ד"ר סטיבן פולדר

גדלתי בבית אורתודוקסי באנגליה. בשנות השישים "מרדתי" בבית הוריי ובמסורת, ויצאתי למסע חיפוש אישי. בשנת 67 הגעתי בטרמפים להודו, וגיליתי את עולם הבודהיזם. שם שקעתי תקופה ארוכה בלימוד ה'דהראמה', זו השקפת העולם הבודהיסטית, כפי שלומדים אותה בהודו. הגעתי בסופו של דבר לישראל, והקמתי בארץ את עמותת תובנה. זו עמותה המפעילה עשרות 'רטריטים' (תרגולי מדיטציה במשך כשבוע) בשנה.

לאחר כשלושים שנות תרגול והוראה של הדהראמה, אני יכול לומר שבעומק, רעיון השבת מתאים מאוד לעולם המושגים והתובנות הבודהיסטיות ואפילו לשפה שלו (כפי שאראה בהמשך). בעומק האוקיינוס הדברים נפגשים ומתערבבים זה בזה. רק על פני השטח, בגובה הגלים, יש לכל גל את השונה והמיוחד לו. כך גם בהקבלה בין בודהיזם ויהדות, להבנתי – על פני השטח הם נראים כשתי דתות רחוקות מאוד זו מזו; אך צלילה לעומק של כל אחת מהתרבויות הללו, מעלה את המסקנה שהדמיון עולה על המפריד. בשורות הבאות אבקש להצביע על דמיון זה, ולאחר מכן אבקש לטעון שבמידה רבה העולם הבודהיסטי, כפי שנודע במערב, יכול להרוויח הרבה ממושג-מוסד זה, הנקרא שבת.

המשותף לתורת משה ולבשורת הבודהא

הבודהיזם הגיע מהודו לטיבט על ידי מספר תלמידים שהטמיעו עמוק את תורתו של הבודהא. הם שמרו על הרעיונות בצורתם הטהורה. אך בטיבט, תורתו של הבודהא קיבלה הפכה לדת בעלת ריטואלים; מקדשים, פסלי זהב, מיתוסים ומנטרות. כלומר, כל מה שצריך על מנת 'לתחזק' דת. החל מן המאה התשע-עשרה בערך, החלה תורתו של הבודהא להגיע למערב. אך המערב "קילף" כביכול את תורתו של הבודהא מכל המעטפת ה"דתית" שלו, וביקש לחזור אל מהות הדברים ללא הלבושים המאוחרים. המערב ביקש לחזור אל הוראותיו ותורתו של הבודהא עצמו. במידה מסוימת זה כמו שמבקש מיזם שבת UNPLUGGED – לחזור אל מהות השבת, כפי שהייתה 'במקור'.

לפי מסורת הדהרמה אמר הבודהא: "אי אפשר לחפש שחרור (או אלוהות, בשפת היהדות) במקום אחר מלבד ברגע הזה עצמו". כלומר אפשר "לראות" - לחוות - את האמת בכל רגע ורגע. ה'מטרה' העמוקה ביותר של הבודהיזם הוא קידוש החיים עצמם. כל החיים על כל רובדיהם. במידה רבה זו גם תכליתה של היהדות – תורת החיים. היהודי אינו מבדיל את עצמו מן העולם ואינו מסתגף או מחפש לו איים של קדושה. המטרה הגדולה שלו היא השלטת הקודש על כל רבדי הקיום שלו. בכך שונות שתי דתות אלה מן הנצרות למשל, ומההינדואיזם. זה מכנה משותף מאוד משמעותי, בין תורת משה לתורת הבודהא.

השבת, היא המצווה המשמעותית ביותר ביהדות. בשבת היהדות מתרגלת ומטמיעה מסרים עיקריים. בזמן השבת ניתן לחוות באופן בלתי אמצעי את הקדושה שיש בכל אחת מן הפעולות האנושיות – בגוף ובנפש חיי האדם בחברה, במשפחה, חיי אישות ואוכל.

השבת היא עצירה דרמטית של חיי החולין. שבת היא למעשה הפסקה של האדם כמו של האל שבצלמו הוא נברא: "וישבות אלוהים מכל מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב). אלוהים עוצר, שובת, ממלאכת הבריאה. כמוהו אנו שובתים מהעשייה האינטנסיבית שלנו, המונעת מלראות את הקדושה והנשגב שבחיים.

גם המתרגל הבודהיסטי אמור לעצור את חייו בעת התרגול. הריטריט, לפי האמונה הבודהיסטית, מסייע להיחלץ מן ה"סמסארה", כלומר מגלגל הסבל המאפיין את עולמנו. מכאן שגם המהות של שתי הדתות דומה – לקדש את כל החיים. גם הדרך דומה: ביהדות על ידי קדושת השבת, ובבודהיזם זה על ידי המדיטציה וריטריט.

בריטריטים של עמותת 'תובנה', המתקיימים בשתיקה, לפי המסורת הבודהיסטית, הוספתי את קבלת השבת, כי אני מאמין שלתרגול שלנו צריך להביא גם את התרבות שלנו, את המנהגים שלנו, את הזהות שלנו. אין צורך לוותר ולהשליך את עניין השבת. יש קירבה מפרה בין שתי המסורות. מתבקש להפגיש ביניהם. קבלת שבת בזמן רטריט, מעשירה את שני הצדדים – השבת נחוות באופן עמוק יותר בגלל המדיטציה, וגם התרגול מקבל גוון מוכר מבית אבא ומתלבש על הזהות שהמתרגל מביא עמו. לא רק ניחוח של תרבות רחוקה שנחתה כאן.

בשורות הבאות אבקש להתמקד בתרומתה הפוטנציאלית של היהדות בכלל, והשבת בפרט לעולם התרגול הבודהיסטי, כפי שהוא נחווה במערב. טענתי המרכזית היא שהשבת, במהותה הפנימית, דומה מאוד לאותו 'מקום' שביקש הבודהא להביא את שומעי לקחו, וכי המעטפת הרעיונית-ריטואלית שעטפה היהדות את מהותה השבת הינה חיונית כיום למערב.

שבת כמעטפת לרטריט

כאמור, התרגולים הבודהיסטיים הגיעו למערב מעורטלים מן המסגרת הדתית שלהם. בעשורים האחרונים תרגול המדיטציה או בכינוי המוכר כ"מיינדפולנס" נכנסו והותאמו גם לעולם הטיפולי. המיינדפולנס זוכה להצלחה מהדהדת באירופה. כרבע מחברי הפרלמנט הבריטי הצהירו כי הם מתרגלים מיינדפולנס.

אלא שלהתערטלות מן הסממנים התרבותיים-דתיים שנבנו במזרח במשך 2500 שנה סביב תרגול המדיטציה, יש מחיר. למעשה, לא ניתן לקיים רטריט בצורה רחבה, כלומר עם רוח גבית חברתית-תרבותית מבלי מסכת מיתוסים תרבותיים התומכים בתרגול.

אני סבור שהשבת בעלת הניחוח העתיק, ומירב המנהגים והמיתוסים הנלווים איננה אלא ריטואל מובנה ומושרש של עצירה. ניתן לומר שהיהדות למעשה קידשה את העצירה, עם כל המשמעות הנלווית למילה "קידשה". זהו דבר שאנחנו לא מוצאים בתרבות המערב! לו הייתה השבת ענין תרבותי נפוץ ועמוק בתרבות המערבית, ייתכן שהיה לבודהיזם במה להיאחז, והיה מתקבל עוד יותר.

אסביר את כוונתי. הרבה אנשים הבאים לריטריט, אכן יוצאים ב"אורות" גדולים: הם זכו לשקט, לשחרור, להרפיה עמוקה ולכל מה שהתרגול העניק להם. אך למחרת, המציאות טופחת על פניהם: העבודה, מערכת היחסים הזוגית, מכאובי הגוף ועוד. כל זה רחוק לפעמים באופן בלתי נסבל, מן החוויה שהתרגול העניק להם.

כאן השבת מאוד יכולה לתרום. השבת, למעשה היא היום בו הערכים הבודהיסטים של דממה חיצונית ופנימית, קבלת המציאות כמו שהיא ונטישת הדחף לאקטיביות לשנות ולפעול, באים לידי ביטוי באופן פומבי ותרבותי. ניתן גם לראות את השבת כמעין רטריט שבועי בפני עצמו. השבת היא מעין עוגן שבועי המזכיר למתרגל את ה'מקום' שלו מן הרטריט, והמרחב בו הידע והרעיונות מהתרגול יכולים לבוא לידי ביטוי.

יתירה מזו: השבת, על פי המסורת היהודית, הינה יום בו אנחנו פותחים מרחב לנשגב בחיינו. אך את הנשגב אי אפשר לחוות אם לא מקצים לו זמן ומקום בחיים. בוודאי בזמננו, כשקצב החיים עולה באופן מסחרחר, עד שאין פנאי לתודעה שלנו לתחושות מרוממות כמו מפגש עם הנשגב. כשאנחנו נפתחים אל הנשגב, אנו מבינים באופן אורגני יותר את עניין תחושת ההשלמה והשלמות. זה הקשר בין השבת, כזכר למעשה בראשית, לבין השביתה מן העבודה. המנוחה בשבת איננה מנוחה פונקציונאלית, האוספת כוחות לקראת השבוע הממשמש ובא, אלא מנוחה 'שמאנית', טקסית, המביאה את הנשמה הפנימית שלנו לידי ביטוי. לכן כינו אותה חכמים 'מעין עולם הבא', דהיינו יום בעל ניחוח של המושלם. יותר מיום מנוחה. יום בעל נשמה יתרה.

באופן דומה, המילה 'סמהדי' בבודהיזם, תחושת שלימות ברגע הזה, בדרך כלל מתורגמת לריכוז, אבל המהות של סמהדי זה איסוף עצמי, כלומר -עצירה, ואי התפזרות, אי החצנה; לעצור את הקארמה, שהיא בעצם המושג המקביל לבריאת העולם.

כיצד מגיעים ל'סמהדי'? בעולם הבודהיסטי הסמהדי כרוכה בהסתגרות במנזר: להתבודד מן העולם, להיות בתוך רטריט ולרגע אחד לחוש את החוויה של נשגב, של שלימות. זה רגע מאוד גבוה ונדיר. מדוע שאנשים ילכו למנזר ויתרגלו במשך שנים? כיוון שיש תרבות שלימה, דת ממוסדת עם מיתוסים וריטואלים, התומכת ומהללת את מי שזוכה לסמהדי. אך בתרבות המערב אין כל תמיכה ב'עצירה'. אין מיתוסים הממליצים להצטרף ל'ריטריט' ואין ריטואלים בעלי אופן עממי ונפוץ המצביעים על כך בעבור כל אדם. לעומת זאת, השבת היהודית, היא מושג ומוסד המושרש עמוק מאוד בדת-תרבות היהודית, הקורא ומרמז לכל אדם לבוא לעצור ולגלות מה קורה כאשר עוצרים. השבת היא למעשה סוג של פופולריזציה לרעיון מאוד עמוק. כל יהודי שחווה שבת, יכול כבר להתחיל לטעום את טעמה המיוחד, מבלי כל חובה לשנות את חייו באופן דרמטי. השבת היא ניסיון לשלב את השביתה במובנה העמוק ביותר, יחד עם חיי העולם הזה – אכילה ושתיה, משפחה, קהילה. השילוב הזה, בין עשייה לבין אי-עשייה, הוא ייחודה של השבת היהודית.

המבדיל בין קודש לחול

בשבת המעבר הוא מ"ימי הבריאה" לסיום הבריאה. המעבר בין חול לקודש, הוא משמעותי מאוד. קו המעבר בין שניהם נמצא "בין השמשות" – בין השמש לירח, הוא מעניין מאוד. על פי חז"ל הבין השמשות נבראו עשרה דברים פלאיים, למשל "צבת בצבת עשויה". זה המצב של בין לבין, הלא ידוע והלא מוגדר. זה המקום של זריחת עולם חדש, פתיחה בנפש לעולמות חדשים, אך בלי התנתקות מן העולם הקודם. זו מטפורה וחוויה נפשית, המתארת יפה את הכניסה למצב מדיטטיבי. אך כאן אני רוצה לציין עניין משמעותי עוד יותר. היהדות בנויה על ההבחנה בין קודש לחול ועל קשר גומלין ביניהם. היא נותנת מקום מיוחד לקודש ומסמנת אותו על ידי הגבלות וריטואלים, אך הקודש אינו מתנתק מן החול – להיפך: הוא מרים אותו, חודר אליו ולמעשה 'מקדש' גם אותו. החול הוא זמן העשייה, אך הוא יודע היטב את מקומו מול הקודש. ההתבטלות שלו אל הקודש, שמה את העשייה בפרופורציות. העשייה היא על גבי המצע של הקודש, של השבת, של השביתה הקוסמית. כמו שיש חשיבות מיוחדת למצע שעליו כותבים. יהודים מקדשים את הגוויל עליו כותבים את אותיות התורה. זה לא שהמצע חסר חשיבות. להיפך – במובן מסוים המצע יותר חשוב מן התוכן של הדברים שנכתבים עליו. כך גם בתורתו של בודהא – ישנה עשייה, אך העשייה היא על רקע ה'אי-עשייה'. עשייה ללא רקע זה, מקדש יתר על המידה את המטרות ובדרך כלל גורם ללחץ הפוגע בעושה ובסובבים אותו. עשייה מתוך זיקה עמוקה אל ה'ריקות' (אל השבת...) מזככת את העשייה ועושה אותה לטהורה וזכה יותר.

העולם המערבי הוא עולם ללא 'קודש' מובחן, לכן הוא כה מסור לעשייה. עד שהוא מכור לה, ולמעשה היא המשעבדת אותו והיא אף הופכת להיות הזהות שלו. אדם מגדיר את עצמו בעזרת העשייה, ולפיכך גם כישלון בעשייה פוגע בו-עצמו. במי שהוא חושבה שהוא. ייבוא המיינדפולנס לעולם המערבי הוא צעד חשוב בדרך לזיכוכה של העשייה – הפרדה בין העושה לבין העשייה, ריכוך וזיכוך המגע עם הדברים ותזכורת חשובה לאדם שהוא הרבה מעבר לאני העושה (human doing). הוא אני הווה (human being).

אך גם כאן, הדבר יתקשה להתקיים בלי מערכת של 'קודש' תומכת, וללא גבולות בין קודש לחול. אני זוכר שכשטיילתי בסיני, היו תקופות שבכלל לא ידעתי איזה יום היום. אך דווקא תקופה זו לימדה אותי על חשיבותן של ההפרדות בין קודש לחול. כשהכל 'אותו דבר' גם התרגול נפגע וגם העשייה נפגעת. ההבלטה של הקודש, מסמנת לנו את ההבדל בין הקודש והחול, וזה מאפשר תרגול נכון יותר, מדויק יותר ומערכת זיקות חשובה בין שניהם. כך ביהדות, וכך בבודהיזם. המיינדפולנס גם כאן זקוק למערכת התומכת של המיתוס והריטואל, על מנת להחזיק את עצמו ועל מנת להעמיק במסריו.

שבת שבתאי ועצבות

כאן אנו יורדים קומה נוספת. יש דמיון נוסף בין השבת לבין הריטריט הבודהיסטי. מה קורה לנו כשאנחנו עוצרים? ה"עסקים כרגיל" שלנו נפסקים – המרדף האינסופי אחרי מקורות הכנסה, שכלול גופני, עיסוקים, מעמד חברתי ועוד. אך מה הסיבה שאנחנו כל הזמן רצים? על פי התורה הבודהיסטית (שיש לה גם מהלכים בפסיכואנליזה), יש איזה כאב שאנחנו בורחים מפניו. הריצה האינסופית איננה אלא רפלקס דחייה של תהום שאיננו יכולים להתעמת עמו. האי-עשייה, משולה לבריכה, אם לפתע השוחה מפסיק משחייתו וצולל ומגיע עם הרגליים לקרקעית, פתאום כל מה ששקע שם לאורך כל השנים עולה לפני השטח, ומים שעד כה נראו כה צלולים, נעשים עכורים. כך גם קורה למי שהיה רגיל בעשייה אינטנסיבית ולפתע עוצר. כאב ועצב בלתי מובן ובלתי נשלט פורץ מקרקעית הנפש. הכול ממוסך והאדם מאבד אוריינטציה. כל מה שהיה לו מוכר ומובן מאליו עד כה מצוי עתה באי-בהירות.

כך קורה לפעמים בשבת: עם התקדמות השבת, לאחר ליל שבת, ולאחר סעודת השבת, כשהמנוחה הולכת ומתבססת ואולי גם מתבוססת, עם דמדומי החמה גם צללי הנפש הולכים וצפים. לפעמים זה מתבטא בעצבות ואולי דכאון קל, ולפעמים במריבות בלתי מוסברות עם היקרים לך. תופעה זו, הקודרת, מובנית בשבת – לפעמים איננו מודעים לקשר הזה. היא קשורה גם במקורה הארכאי של השבת (הsappatoo האשורי) והקשר האפשרי בין שבת לבין כוכב שבתאי, המייצג את הקושי האפלוליות והדיכאון. ייתכן שזו הסיבה שהרבה אנשים ממלאים את השבת שלהם בסוג של פעילות בלתי פוסקת, כגון תפילה וסעודות. אולי כדי להימנע ממפגש עם רבדים אלה בנפש.

אך נזכור את הפיוט: '...חבלי משיח יוצלו לרווחה'. ייסורי הלידה הם המביאים את הגאולה, אלה הקשיים הצפים בשבת. בכך אולי יכולה חכמת הסמהדי לתרום לשבת. בבודהיזם, ישנו דיבור מפותח יותר אודות הקושי העצום הטמון בעצירה.  לפי הבודהיזם, קושי הוא תמרור הצבעה ל'מקום' (המנטאלי כמובן) שבו עלי לתרגל. זה המקום, כמו הX במפת מטמון, שם צריך לחפור. על כן פותחו דרכים להתמודדות וניצול של קושי מסוג זה. מי שיצטייד בתובנה זו בשעה שיפגוש את הקושי בשבת, יוכל להרוויח ממנה עוד יותר. עדיף לא לברוח מן הקושי בשבת, אלא לחבק אותו. זה המפתח לטרנספורמציה אישית. אגב, בשבת הציווי הוא "זכור". מעניין שגם בשפת הפאלי, המילה היא "סאטי" – לזכור, במצב ה'שכחה' של הנוכחות בהווה, ודווקא כשאנחנו צוללים לאי-עשייה – שם קופצות עלינו כל הטרדות והרגשות הקשים. לב התרגול הוא לזכור. זה יעזור לנו גם לשמור את/על השבת ואת הנשמה היתרה/הרוחנית. סאטי – לחבור בדרך מעודנת אל הרגע הזה, לחבור לנשימה, להיות בגוף.

שכינה

השבת, על פי הקבלה והחסידות, וכפי שמושר בפי כל, בפיוט הנהדר "לכה דודי". היא "כלה", "מלכה" ו"שכינה". הדימויים הללו הינם מלאי פאתוס, והם מדליקים את הלב ואת הנשמה. שבת היא סוג של גאולה. העלאת השכינה -(הצד הנשי שבעולם האלוהות ובעולם שבתוכנו), ממצב של גלות ובדידות למצב של חיבור עם ספירות גבוהות.

תרבות המקדשת את ה"שבת", היא בעלת פוטנציאל גבוה יותר לתרגול פורה ומעמיק. התרבות או המסורת היהודית רגילה ומתורגלת בקידוש ה"שביתה", העצירה והמנוחה המקודשת, לאו דווקא כפרקטיקה פונקציונאלית. שבת בקבלה ובחסידות מתוארת כמפגש עם האלוהי, עם ה"אין"; עם הנוכחות המושלמת. זו בדיוק המעטפת המקודשת ש"מיינדפולנס" המערבי חסר אותו. כיום המיינדפולנס נמצא על "מדף" החוגים, בדומה לחדר כושר וקורס באומנות.

חסרה הילת ה"קדושה" סביב תרגול תורת הבודהא. ייבוא הבודהיזם למערב שפך למעשה את התינוק עם המים: יחד עם דחיית המעטפת הבודהיסטית, איבדנו את הילת הקדושה שהיה לתרגול, ואת כל המעטפת התומכת שלה. מדיטציה הרי אינה רק טכניקה או פרקטיקה טכנית בתוך הדת הבודהיסטית. כפי שהשבת היהודית היא "מעין עולם הבא", בשפת הפאלי הבודהיסטית מדיטציה היא הדרך ל"נירוונה"(התמזגות עם הריק הגדול).לכך תתווסף במזיגה עם השבת, הילה של קדושה, כפי שיש בדתות. לא רק טכניקה מועילה.

שבת ומיינדפולנס

למזרח יש הרבה מה לתרום לעולם היהודי, בעיקר בנושא הפרקטיקות המדיטטיביות. רעיון זה זוכה כיום לתשומת לב רבה בקרב ההתחדשות של הדת היהודית. בדברים אלה התמקדנו בשאלה שמעטים נותנים עליה את הדעת; מה יש ליהדות לתרום לרוחניות בעולם המערבי? היהדות יכולה לתרום למערב את השבת – שהיא כפי שהסברנו המעטפת ה'מיתולוגית' (במובן של סיפור התומך ומעצב זהות ותרבות) לקידוש הזמן, להתבוננות עמוקה, לתמיכה תרבותית שה'מיינדפולנס' כה חסר אותו. השבת עשויה להיות פלטפורמה חיונית להפנמת ערכי המדיטציה ולהוספת נשמה יתרה. התרגול המדיטטבי המכוון לעומקים, כפי שלימד הבודהא, יועשר על ידי השפה המיתית התומכת.

שכינה - present

השכינה

שפירושה 'הנוכחת' או

'זו השוכנת בתוכנו',

גלתה כשחרב בית המקדש.

בהיותנו נעדרים

נעדרת אף היא.

רוב הזמן

היא חסרת בית.

כשאנו איננו בבית

היא נשארת בחוץ.

גם כשאנו מסתגרים

בין חומות ובבתים מפוארים.

היא אינה יכולה לשוב לירושלים

כל עוד אנו הורגים להחזיק בה,

אך בקדמנו את פני העולם

בחיבוק בלתי מותנה,

לפתע היא שם

היא פה, היא בכל מקום

ובהרכיננו ראש

מתמסרים

לאותו רגע מושלם,

של תשומת לב מוקירה,

נוכחותה מתגלה לעינינו

יחד עם ידיעה שלמה –

שמעולם לא עזבה.

היא הייתה קרובה

מכדי שנבחין בה

הכותב, ד"ר סטיבן פולדר, הינו מורה ותיק למדיטציה ומקים עמותת "תובנה", המפעילה קורסים וריטריטים מגוונים בנושא זה. מחבר הספר "ערות בחיי היומיום", הוצאת פרדס, 2017. השיר שבסיום המאמר לקוח מן הספר, עמ' 171.

מאמר זה שוכתב מתוך הרצאה שנתן ד"ר פולדר, בפני עמיתיי "בית היוצר לשבת ישראל לשנת תשע"ח" - חבורת פעילים חברתיים העוסקים בשבת מנקודת מבט חברתית ורוחנית, בהנחיית רועי הורן, מנהל התוכן במיזם שבת UNPLUGGED.