חן פורטוגלי שובל

אז למה לא כל יום שבת?
אז למה לא כל יום שבת?

גדלתי והתחנכתי בשנות ה-80 במושב חקלאי של ההתיישבות העובדת, בבית חילוני שמאלני בדעותיו, ליברלי ופתוח למגוון רחב מאד של סגנונות חיים, תרבויות והשקפות עולם. הפתיחות והזמינות מצד הוריי לדבר על הכול היתה שם, אך לא על שבת, לא על יהדות, לא על מסורת. שם לא היתה פתיחות. שם היתה זרות, חשש, סלידה, תחושת איום ובהלה משטיפת מוח, מ"חזרה בתשובה".

שבת במשפחה שבה גדלתי היתה יום לנסיעה, לטיול, למוסיקה, לאירוח, לעיתים לעבודה. ארוחת ערב שישי לא היתה כמעט בכל שנות ילדותי. ארוחת ערב שישי משפחתית החלה לאור דרישה שלי מהוריי להתחיל לקיים אותה, בערך בהיותי בת 15, כיוון שראיתי את המנהג היפה הזה בבתים אחרים וקינאתי, רציתי גם. שיוועתי לתחושת הלכידות המשפחתית הזו שיש בערב שישי, לקסם הזה שיש בכך שהמשפחה כולה נאספת לארוחה חמה ומושקעת. מאז כבר כמעט עשרים שנה שבבית הוריי אנו נפגשים מידי שבת לארוחת ערב שישי, משתפים בחוויות, צוחקים ונהנים מזכרונות עבר, מתעדכנים זה מזה על חוויות החיים.

כיום אני שומרת על סעודת השבת, אך לא משום שכך מורה לי המסורת היהודית; אני שומרת אותה בגלל שהיא חיונית לחיי. במשפחה הגרעינית שיצרתי, שבת היא אמנם עדיין יום לנסיעה ובילוי; אך זהו גם יום שאני מפרידה אותו לחלוטין מעבודה: אין לה כניסה לתחום השבת. משהו בי נאטם לעבודה ונפתח למשפחה. משהו בי נפרד לפרקי זמן ארוכים מהטלפון הנייד ועסוק בילדים ובבן הזוג. אנחנו חיים ללא הפסקה את התובענות של עולם העבודה, את "הציווי" לעבוד בלא הפסקה, את העמידה ביעדים. גם האתוס של ההתיישבות העובדת היה אתוס של עמל בלתי פוסק. השבת נשאה עבורי את הרעיון שמותר לשבות מעבודה, ושמנוחה איננה רק עניין פרטי אלא גם עניינה של המשפחה.

בבתים אחרים, חילוניים, שבהם התארחתי כילדה הדביק אותי בשמחה ורגש מנהג הקידוש. אך הוא לא התקבל אצלי בבית בו גדלתי. שם שמו לי גבול. הייתי מתבשמת בו בבתים של חברות, של החבר, של משפחת החתן. בבגרותי ראיתי את ילדתי, שלמדה את המנהגים בגן הילדים, מדקלמת יפה כל כך מילות תפילה ושירה. אינני יודעת למה, נבהלתי קצת משליטתה של בתי במילות התפילה והשירה. עברה בי מחשבה תורשתית מבית הוריי שאין זה לגיטימי, אך בלמתי את ההתנגדות שלי, כי זה יפה, זה תמים, וקסום, ומרגש וממלא באווירה מיוחדת של שבת. רק בשנה האחרונה קיבלנו בן זוגי ואני החלטה שאצלנו נקיים קידוש. כשם שאינני מקבלת מנהג רק משום שהמסורת מצווה עליו, כך אינני דוחה מנהג משום שמקורו משם.

יוצא איפוא שכשם שאני הבאתי את סעודת השבת לבית הורי, כך ילדַי הביאו אל ביתי את הקידוש. ילדים הם סוכנים רגישים של פתיחוּת. במשפחה הגרעינית שיצרתי, ילדים מתרגשים כל כך מבוקר שישי, מקבלת שבת בגן, מלבוש חגיגי של שבת, משירי שבת וקידוש. שבת אצלנו היא גם זמן של טיול משפחתי, של שהייה בטבע עם המשפחה. הילדים מחכים לזמן הזה. הם שואלים כל השבוע "מתי כבר שבת", ו-"למה לא כל יום שבת?", אבל כידוע לא כל יום שבת. בששת הימים אני מקיימת את צווי העבודה שאותם קיבלתי במושב, ו"בנוער העובד והלומד", את מצוות המסורת של הורי. אך שבת היא משהו אחר. שבת היא ריפוי לנפש, עצירה, הנשמה באהבה ולכידות משפחתית וצחוק מתגלגל והשתוללות משפחתית. שבת היא פניות אמיתית. אי אפשר שהיא תהיה כל יום. היא מיוחדת כי היא לא כל יום.

ברוך בואך, שבת, בואך ברוך

הביאי נא עמך את המרגוע, את השלווה,

שלאחר שבוע רב פנים של המולת עמל,

את החלל, שבתוכו אפשר לרקום,

אינסוף של חלומות, ביחד ולבד,

את שעת המחילות שבה נוכל,

לשמוע את פעימות הלב של הזולת.

שבת, ברוך בואך, בואך ברוך, ברוך בואך.

(קיבוץ משמרות, מתוך: מעין הברכות, הוצאת שיטים, מכון החגים הקיבוצי)